אלימות נלמדת

כידוע קיים הבדל בין התנהגות נלמדת להתנהגות טבעית (צריך ללמד עכבר ללחוץ על בר אך לא צריך ללמדו לתקוף). על פי המקובל לחשוב, תוקפנות אצל עכברים הינה תכונה מולדת, טבעית, שלא זקוקה ללמידה, וקשורה לאופן החיווט המוחי (מה שאומר כי עכבר זכר לא צריך "ללמוד" להיות תוקפני לפני שהוא פועל בתוקפנות, אלא תכונה זו מופעלת כשהוא מגיע לבגרות (אינסטינקט-יצר). אולם במחקר שנעשה במכון של CALTECH, נמצא כי ניסיון "חיובי" (למעשה ניצחון) בהתנהגות תוקפנית, מעלה את שכיחות השימוש בה בעתיד, בדומה למתאגרף או לוחם בזירה שרוכש ביטחון אחר כל ניצחון!.

נמצא כי מעגלי חיווט השולטים בתוקפנות (אצל עכברים כמובן) מתפתחים ומתחזקים, בעקבות ניצחונות חוזרים במפגשים תוקפניים, וכך הניסיון מתערב בפועל בתוך מנגנון למידה טבעי, המופעל בהיפוסלמוס (איזור מוחי המוכר מסורתית כמקור לאינסטינקטים ולא למידה).

החוקרים בדקו צומת חיבורים בין איזור האמיגדלה (הקשור לפחדים ורגשות) לבין ההיפוקמפוס (הקשור לזיכרון קצר טווח) ואיזור בהיפוסלמוס השולט בהתנהגות תוקפנית (VHF). יש לזכור שההיפוסלמוס אחראי גם להתנהגויות חברתיות אחרות השולטות בהתנהגויות כמו: הזדווגות, התנהגות הורית, הזנה, וויסות חום גוף ועוד, אך אלו לא נבדקו.

תוצאות המחקר העלו כי לאחר התנסות תוקפנית, אזור צומת חיבורים זה, נעשה הרבה יותר פעיל (מעורר) כמו מה שמתרחש בעת למידה, והנוירונים במקום "לשוחח" זה עם זה "צרחו" זה על זה. למעשה נמצא כי צמחו דנדריטים חדשים (שלוחות היוצאות מהתא העיצבי). אולם בעת שהחוקרים מנעו קשר בצומת זו (בדרך מלאכותית) במהלך התנהגות תוקפנית, לא צמחו שם דנדריטים חדשים, והעכבר "המנוע" לא המשיך בהתנהגות תוקפנית בעתיד. כמו כן נמצא כי מה שאיפיין עכברים פחות תוקפניים היא רמת טסטוסטרון נמוכה, וכי לאחר שהוחדר לגופם הורמון טסטוסטרון הם הפכו לתוקפניים בהרבה. מה שאומר שניתן להשתמש בהורמון הטסטוסטרון (אצל זכרים) כאמצעי מניעה לתוקפנות.

“Experience-dependent plasticity in an innate social behavior is mediated by hypothalamic LTP” by Stefanos Stagkourakis, Giada Spigolon, Grace Liu and David J. Anderson, 24 September 2020, Proceedings of the National Academy of Sciences.